שנה עברה למלחמה על עזה, מלחמה שהדביקו לה את השם "עופרת יצוקה", אז כשפרצה המלחמה עוד הייתי בכיתה י"ב בבית ספר עירוני ד' שבתל-אביב. עד אותה מלחמה, במשך 6 שנים שלמדתי בהן בבית ספר יהודי הצלחתי להתמודד בשקט עם הדעות והאמירות הגזעניות שעפו באוויר, פשוט התעלמתי. לא רציתי להיכנס לויכוחים פוליטיים שיגררו איתם קריאות כמו "השמאלנית הקיצונית", "הערביה", "האנטי ציונית" (למרות שאם תתנו לי את הכינויים האלה לא תיפגע נפשי הרכה).כמו שהבנתם, את דעותיי הפוליטיות לא הפגנתי ברבים ואם הייתי חייבת הייתי מעדנת כל מילה שפי מוציא כך שבסוף אצטייר כ "הערבייה רודפת שלום האולטימטיבית". אה ולא לשכוח בעלת הבנה מלאה לציונות ולציונים שלא נאמר פרו-ציונית.
כשפרצה המלחמה כבר לא יכולתי לסבול ולשתוק, הוצאתי את כל מה שישב לי בבטן (כמעט). עצבנה אותי העובדה שאנשים יכולים להיות כ"כ אטומים ומוגי לב,זה בנוסף לעצבים שנאגרו אצלי במשך שתיקתי הממושכת, שתיקה שהביאה לי לפקפק בדעותי, ולהאמין שאולי באמת אין להן בסיס. כדי להקל על עצמי ולהביע את מחאתי, כעסי, והזדהותי עם תושבי עזה יצאתי להשתתף בעצרות שהיו באותה תקופה ביפו, כולל ההפגנה הגדולה. שם הרגשתי סוף סוף שייכות, שייכות לאותה חברה שאני חלק ממנה. פתאום, אחרי 6 שנים אשר בליתי בבועה של ד', הייתה לי התחברות לקהילה שלי- הקהילה ערבית\פלסטינית ביפו, ומחנה השמאל בכלל.
עמדתי בעצרות והמחשבות שעברו לי בראש היו "עכשיו אני מבינה למה הזכות להפגין היא בסיסית לאדם, איך יכולים בלי זה? איך לא עשיתי את זה קודם? מי מארגן את הכל? למה לא נתקלתי בשיח הפוליטי ביפו לפני המלחמה?"
למרות כל הקושי, -ובאמת שזו הייתה התקופה הקשה ביותר מבחינה נפשית שעברתי אי פעם- יצאתי מזה עם החלטה די ברורה מה אני עושה מפה והלאה. החלטתי להיות מאלה שמביאים לשינוי חברתי-פוליטי בקהילה בה הם חיים.
שנה אחרי המלחמה מצאתי את עצמי בקומונה של סדאקה-רעות. משתתפת בפגישות וההכנות להקמת הפגנת תמיכה בתושבי עזה וקריאה לשבירת המצור על עזה. מי היה מאמין-בטח שלא אני-שאגיע למקום שאני נמצאת בו עכשיו. מסופקת למדי מכך שמצאתי את דרכי.
לקיום ההפגנה ביפו ספציפית הייתה התנגדות רבה. אך אנחנו התעקשנו ולא ויתרנו. יפו שהייתה במשך שנים רבות מרכז תרבותי ופוליטי חשוב בארץ מלפני '48 , התדרדרה למקומות שאני ורבים אחרים לא מרוצים מהם כלל. תרבות מקומית בקושי חווים ופוליטיקה היא מילה גסה עד מאוד .
לכן ומתוך כוונה לתת ליפו את המעמד שהיה לה ומגיע לה כיום, החלטנו והתעקשנו על ההחלטה לעשות את ההפגנה פה, ביפו. ולהשמיע את קול התמיכה של התושבים היפואים בעזתים.
ואכן כן, לאחר הרבה פגישות הכנה -שעלו לנו בהרבה מאמצים ועצבים- הצלחנו לקיים את הצעדה.
הצעדה התקיימה ב 26 לדצמבר, צעדנו מרחוב קדם הנמצא באזור שנקרא "שיכוני הערבים" (כן כן, גם לזה יש סיפור ארוך) עד מסגד חסן ערפה. שם הקשבנו לנאומי חבר המועצה עומר סיקסיק, השיח אחמד אבו עג'ווה, וגדי אלגזי. בנוסף לכך נעשתה הקראה של מכתב ששלחו פעילים מעזה אשר ארגנו את ההפגנות שם,והופעה של זמר הראפ הפלסטיני תאמר נפאר חתמה את הערב הפוליטי.
מחזק את ידיכם מירושלים - איתי.
השבמחק