צפו בסרטון על קמפיין מחיקת הגזענות מקירות העיר

شاهدوا في الرابط فيلم قصير عن حملة محي العنصرية من جدران المدينة
http://www.youtube.com/watch?v=I3eVf_KF7WU

الحصار ليس فيلم – بل واقع يعيشه مليون ونصف إنسان המצור הוא לא סרט- הוא מציאות למיליון וחצי בני אדם!

ב30.12.2009, יצאנו, חברי הקומונה להפגין כנגד המצור על עזה . ההפגנה התקיימה במחסום ארז, אחד מהמעברים שבעבר עברו דרכו אנשים, והועברו בו סחורות. היום, מרבית הזמן המעבר נשאר סגור. מלבד מחסום ארז,כל שאר המעברים מ ואל הרצועה סגורים לחלוטין, או מרבית הזמן.גם המרחב האווירי והימי של הרצועה חסום. תושבי עזה חיים בכלא. הם אינם יכולים לצאת , ואף אחד אינו יכול להיכנס. הם סובלים ממחסור בתרופות,קושי בקבלת טיפול רפואי ,מהפסקות חשמל תכופות,בעיית מים קשה,ועוד בעיות רבות.

הם אינם יכולים לצאת ולרכוש השכלה,או לבקר משפחה מחוץ לרצועה. כ80% חיים בעוני. 60% מובטלים.את המצב הזה , יוצרת מדינת ישראל, כאשר היא בוחרת להטיל סגר על הרצועה,למנוע כניסת סחורות,ואספקת חשמל הזקוקה לתושבים בשביל לקיים חיים בסיסיים.

בדצמבר 2008 תקף צה"ל את רצועת עזה, מתוך התואנה של הפסקת ירי הקאסמים מהרצועה לשדרות . מאז התקיפה על עזה,בה נפגעו חפים מפשע , ממשלת ישראל וצה"ל מונעים הכנסת חומרי בנייה לשיקום התשתיות ההרוסות ברצועה,וממשיכה להחמיר את מצבם ההומניטרי של תושבי רצועת עזה.

אבל, החברה הישראלית ברובה מתעלמת ,או מעדיפה לראות את הדברים מנקודת מבט שונה. לכן, החלטנו גם אנו להשתתף בקמפיין כנגד המצור. החלטנו לפנות אל החברה הישראלית במסר-המצור לא תורם לאף אחד!

בחרנו להוציא גלויות,שמצידן האחד טענות הנפוצות בחברה הישראלית בקשר למצור, ומצד שני ההפרכה שלהן. הרעיון של הגלויות הגיע מתוך הכוונה לפנות לקהל יעד רחב , ולתת לאנשים, שהמצור כביכול אינו קשור אליהם, כמה נקודות לחשיבה . את הגלויות הפצנו בתל אביב,יפו ובת ים . משם המשכנו להפיץ את הגלויות , אם דרך האינטרנט ואם דרך חברים . המצור נמשך , ולכן אנחנו לא מפסיקים את מאבקנו !הקמפיין שלנו מהווה המשך לקמפיין הכלל עולמי להסרת המצור, הנועד להפעיל לחץ על ממשלת ישראל,שכולל פעולות מחאה של פלסטינים ברצועה ובגדה,ניסיונות של פעילים פוליטיים מרחבי העולם להיכנס לרצועה,וההפגנה במחסום ארז.פעילים פוליטיים ברחבי העולם ממשיכים במאבקם,כמונו,להפסקת המצור.

בימים אלו אנו עובדים על הפצת סרטונים שהופקו על ידינו,המציגים דימויים של החיים בעזה תחת המצור. צפו גם אתן\ם בסרטונים,והפיצו אותם.

אנו ,כבני נוער נוער יהודים וערבים הפעילים פוליטית, מעוניינים לשנות את המציאות שלנו ולסיים את הכיבוש על כל צורותיו! אנו קוראים וקוראות גם לכם\ן להפעיל לחץ על האנשים שבוחרים להמשיך את הפשעים הנעשים בשמכם ובשמנו!

الحصار ليس فيلم – بل واقع يعيشه مليون ونصف إنسان

המצור הוא לא סרט- הוא מציאות למיליון וחצי בני אדם!

The siege is not a film- it is a reality for a million and half people

http://www.youtube.com/user/SadakaReutCommune#p/u/4/dysuiCjknFQ

http://www.youtube.com/user/SadakaReutCommune#p/u/2/mo3o0Psv_Ac

المركز التعليمي-يافا

بقلم: جواد معيكي

كما يظهر في تعريف ووصف المذكرة, فإن واحد من الأطر الذين نعمل بهم خلال سنة الكومونا, هو التطوع في مؤسسات وحركات أخرى بالإضافة إلى عملنا الثابت في حركة صداقة-رعوت. أنا شخصياً قمت بالتطوع منذ بداية الكومونا بجمعية الأطباء لحقوق الإنسان, وبعد بضعة شهور شرعت بالتطوع أيضا في المركز التعليمي-يافا.

تم مؤخراً ازدياد ملاحظ بعدد الأولاد المتدفقين إلى المركز, وبسبب الفوضى الناجمة عن ذلك, كان من الضروري للمتطوعين الاجتماع والبحث في حل مناسب "للقضية". فصدر القرار بوضع لائحة من القوانين تلزم الطلاب وكذلك المتطوعين بالحفاظ على الهدوء أثناء دراستنا سوية.

خطوة أخرى تم اتخاذها لتحسين جو الدراسة في المركز, كانت التقاءنا بمرشدة تربوية ألقت لنا عن كيفية العمل مع أولاد في الأعمار المذكورة, وعن الطرق الموصى فيها للتدريس الناجع لهم.

بعد الاستماع لتوجيهات المرشدة التربوية تم أيضا اتخاذ قرار بتقسيم الطلاب والمتطوعين إلى مجموعات تدرس كل منها على حدة. وبالطبع قد تم التقسيم بعد الأخذ بعين الاعتبار كل العوامل المساهمة في تثبيت الهدوء. كما وعلق "الدستور" في المركز لكي يوجه الطلاب والمتطوعين في معاملتهم الواحد للأخر.

لم يمر على هذه التطورات التقنية في المركز سوى أسبوعين, ومع ذلك هنالك تحسن ملحوظ بالجو الدراسي العام في المركز.لهذا, وحسب اعتقادي لم يبقى أمامنا سوى المثابرة والعمل الدؤوب و...انشالله خيييررر.

ספריית לוינסקי

מאת: דינה עאזם

כחלק מהתנדבותי בקומונת סדאקה-רעות אני מעבירה משמרת פעם בשבוע בספריית הגן שהוקמה בגן לוינסקי ליד התחנה המרכזית ומיועדת למגוון הקהילות השונות המתגוררות באזור, לרבות קהילות של פליטים ועובדים זרים. בספרייה ישנם שני חלקים מרכזיים: ספרייה לבוגרים וספרייה לילדים שמואיישת גם באנשי צוות שמקראים סיפורים לילדים ומעבירים איתם פעילויות שונות. בספרייה ישנם ספרים ביותר מ-16 שפות כגון מנדרינית, סווהילית, טיגרינית,ערבית, אמהרית, הינדית, אנגלית ועוד.

שערי הספרייה פתוחים לכול. רוב מבקרי הספרייה ביום שאני מתנדבת בו הם ילדים ואת רוב זמני אני מעבירה עם הילדים בקריאה, משחק, צילום וציור. ישנם ילדים קבועים שאנחנו כבר מכירים ופיתחנו איתם קשר וישנם ילדים חדשים שבאים מידי פעם ומאירים את עינינו.

באזור הגן מאוכלסות קהילות מוחלשות רבות שמצבן הכלכלי והחברתי אינו קל, וישנו ריכוז גבוה של עוני, שימוש בסמים ובאלכוהול וזנות ולכן עצם קיומו של מקום מפלט בריא ונקי וחינוכי הוא הכרחי ואנו מקווים שהספרייה תוכל להרחיב את פעילותה לשאר ימי השבוע (כרגע היא פועלת רק בסופ"ש ובראשון) כדי ליצור מרחב קבוע שבו אנשים יוכלו להרשות לעצמם לבוא ולקרוא ספרים בשפות האם שלהם. הילדים מאוד שמחים על היוזמה ומגלים נוכחות קבועה ונאמנה.

אני מזמינה אותכם לבוא ולגלות עניין באזור שלא נמצא רחוק ממקומות הבילוי שלנו אך אנחנו עדיין מתעלמים ממנו ומהאנשים השונים שמאכלסים אותו. כמובן שהספרייה תשמח לקבל עוד מתעניינים ומתנדבים כי אנחנו עוד רחוקים מאוד מלתת לאנשים ולילדים האלה את המקום שלהם בתוך המרחב של כולנו להשתלב ולהתבלט, ולחיות בכבוד.

"עכא"

מאת: חסן מסרי

בוקר. כולם עייפים, אני גם בקושי ישנתי אתמול (עבודה), חלק צוחקים חלק מנסים לקרוא את "ישראל היום" אבל אחרישעתיים וחצי מגיעים לעכו ברכבת מתל-אביב.

יורדים ומתאקלמים להלם אחרי הרכבת, ואחרי 10 דקות מקבלת את פנינו ג'והיינא, עכואית אסלית שנאבקת על זכויותיה האחרונות בעיר,אחרי הרכבת מגיעים לוולפסון נראה כמו בית-החולים אבל השכונה.

הסיור שעשינו, אני וחברי לקומונה כולל עדי והנא המדריכות שלנו, הוא סיור שאנחנו עושים למקומות בארץ בשביל להיחשף לבעיות הפוליטיות שיש בהם, ולעכו הגענו לשמוע על הפיצוץ האחרון שהיה בין התושבים הערבים ליהודים לפני שנה ביום כיפור ובסמוך לפיסטיבל עכו, התפרעויות שהובילו לפינוי התושבים הערבים מהשכונות המזרחיות של עכו וגם על שאר הדברים הנעשים לתושבי הערבים בעכו.

הרגש הראשון שעולה בי הוא חוסר אונים, וזה אחרי הסיפור שאני שומע על שכונת וולפסון, שם נערי "ישיבות הסדר" מקימים התנחלויות לתפארת. זאת שכונה שנבנתה עבור יהודים אך עם הזמן עברו אליה גם ערבים ולאט לאט היהודים התחילו לצאת. במקום התושבים היהודים המקוריים שיצאו לשכונות אחרות נכנסו יהודים אחרים שמטרתם הייתה ברורה: ייהוד השכונה דרך דחיקת הערבים החוצה.

פעולת הג'נטריפיקציה-הוצאת אוכלוסייה ענייה מהעיר בשביל להכניס אוכלוסייה עשירה,והאוכלוסייה הענייה בעיר היא ברובה ערבית שלרוב תושביה מקבלים צווי פינוי והרחקה מבתיהם בשביל שבמקומם יהיא אפשר להכניס מתנחלים או למכור את הבית לחברה יותר עשירים שיהפכו אותו לבית שני שלהם,ןכך האוכלוסיה הערבית נדחקת ונזרקת לה מהעיר לאט ,ומהר אבל בדך בטוחה.

הרגש השני הוא בלבול לאור מחיקת התרבות הערבית בעיר ודחיקת תושביה הערביים החוצה.

פסטיבל עכו - שבמשך הרבה מאוד שנים התקיים בתוך חומות העיר העתיקה - בחרה השנה עיריית עכו לקיים אותו לאורך טיילת העיר החדשה, שהאטרקציה המרכזית שבה היא פסל להנצחת הניצחון היהודי. מההתרשמות שלנו, הקולות הגזעניים בעירייה החליטו שלא צריך לצ'פר את הערבים ולקיים בשכונה שלהם פסטיבל שיפרנס אותם.

אני חושב שהסיור לעכא הראה לי שמתבצעות בעיר פעולות נגד האוכלוסייה הערבית בה,פעולות מעוגנות בחוק ובממשלה הישראלית ומתבצעות דרך העירייה והמתנחלים בעיר ופעולות האלה נועדו להקשות על חיי בני העיר המקוריים בשביל להוציא אותם ולדחוק אותם מאזור המחייה הטבעי שלהם, וזאת דרך פעולה גזענית ומפלה שמתרחשת בעוד ערים (יפו,רמלה,חיפה,מזרח ירושלים...)

ממשלת ישראל השתמשה בדרכים שונות בעבר בשביל להזיז ולעקור אוכלוסיות ערביות פלסטיניות מאדמותיהם ולהשתמש באדמות אלו, וכיום השתנו הדרכים אך המדיניות נשארה, ובעכא נחשפתי עד כמה המצב חמור.

לסרטון המתעד חלקים מן הסיור.

זהות –סוףסוף- יצוקה

מאת: סופי שניר.

שנה עברה למלחמה על עזה, מלחמה שהדביקו לה את השם "עופרת יצוקה", אז כשפרצה המלחמה עוד הייתי בכיתה י"ב בבית ספר עירוני ד' שבתל-אביב. עד אותה מלחמה, במשך 6 שנים שלמדתי בהן בבית ספר יהודי הצלחתי להתמודד בשקט עם הדעות והאמירות הגזעניות שעפו באוויר, פשוט התעלמתי. לא רציתי להיכנס לויכוחים פוליטיים שיגררו איתם קריאות כמו "השמאלנית הקיצונית", "הערביה", "האנטי ציונית" (למרות שאם תתנו לי את הכינויים האלה לא תיפגע נפשי הרכה).כמו שהבנתם, את דעותיי הפוליטיות לא הפגנתי ברבים ואם הייתי חייבת הייתי מעדנת כל מילה שפי מוציא כך שבסוף אצטייר כ "הערבייה רודפת שלום האולטימטיבית". אה ולא לשכוח בעלת הבנה מלאה לציונות ולציונים שלא נאמר פרו-ציונית.

כשפרצה המלחמה כבר לא יכולתי לסבול ולשתוק, הוצאתי את כל מה שישב לי בבטן (כמעט). עצבנה אותי העובדה שאנשים יכולים להיות כ"כ אטומים ומוגי לב,זה בנוסף לעצבים שנאגרו אצלי במשך שתיקתי הממושכת, שתיקה שהביאה לי לפקפק בדעותי, ולהאמין שאולי באמת אין להן בסיס. כדי להקל על עצמי ולהביע את מחאתי, כעסי, והזדהותי עם תושבי עזה יצאתי להשתתף בעצרות שהיו באותה תקופה ביפו, כולל ההפגנה הגדולה. שם הרגשתי סוף סוף שייכות, שייכות לאותה חברה שאני חלק ממנה. פתאום, אחרי 6 שנים אשר בליתי בבועה של ד', הייתה לי התחברות לקהילה שלי- הקהילה ערבית\פלסטינית ביפו, ומחנה השמאל בכלל.

עמדתי בעצרות והמחשבות שעברו לי בראש היו "עכשיו אני מבינה למה הזכות להפגין היא בסיסית לאדם, איך יכולים בלי זה? איך לא עשיתי את זה קודם? מי מארגן את הכל? למה לא נתקלתי בשיח הפוליטי ביפו לפני המלחמה?"

בתום" המלחמה חזרתי לשגרה של היום יום בלי עצרות והפגנות. שגרה שעברה שינויים, אחרי הכל לא ממש קיבלו את דעותי החדשות בבית הספר.

למרות כל הקושי, -ובאמת שזו הייתה התקופה הקשה ביותר מבחינה נפשית שעברתי אי פעם- יצאתי מזה עם החלטה די ברורה מה אני עושה מפה והלאה. החלטתי להיות מאלה שמביאים לשינוי חברתי-פוליטי בקהילה בה הם חיים.

שנה אחרי המלחמה מצאתי את עצמי בקומונה של סדאקה-רעות. משתתפת בפגישות וההכנות להקמת הפגנת תמיכה בתושבי עזה וקריאה לשבירת המצור על עזה. מי היה מאמין-בטח שלא אני-שאגיע למקום שאני נמצאת בו עכשיו. מסופקת למדי מכך שמצאתי את דרכי.

לקיום ההפגנה ביפו ספציפית הייתה התנגדות רבה. אך אנחנו התעקשנו ולא ויתרנו. יפו שהייתה במשך שנים רבות מרכז תרבותי ופוליטי חשוב בארץ מלפני '48 , התדרדרה למקומות שאני ורבים אחרים לא מרוצים מהם כלל. תרבות מקומית בקושי חווים ופוליטיקה היא מילה גסה עד מאוד .

לכן ומתוך כוונה לתת ליפו את המעמד שהיה לה ומגיע לה כיום, החלטנו והתעקשנו על ההחלטה לעשות את ההפגנה פה, ביפו. ולהשמיע את קול התמיכה של התושבים היפואים בעזתים.

ואכן כן, לאחר הרבה פגישות הכנה -שעלו לנו בהרבה מאמצים ועצבים- הצלחנו לקיים את הצעדה.

הצעדה התקיימה ב 26 לדצמבר, צעדנו מרחוב קדם הנמצא באזור שנקרא "שיכוני הערבים" (כן כן, גם לזה יש סיפור ארוך) עד מסגד חסן ערפה. שם הקשבנו לנאומי חבר המועצה עומר סיקסיק, השיח אחמד אבו עג'ווה, וגדי אלגזי. בנוסף לכך נעשתה הקראה של מכתב ששלחו פעילים מעזה אשר ארגנו את ההפגנות שם,והופעה של זמר הראפ הפלסטיני תאמר נפאר חתמה את הערב הפוליטי.